״אני יעניק לצוות מה שלא העניקו לי״

במשך שנתיים של הדרכה.

שנתיים שהראשגדים שלי לא באמת ראשגדים.

אחרי שנתיים כאלה הגעתי למסקנה, אין מצב שאני מסיימת את שנותי בשבט ״ארבל״ בלי להיות ראגשית.

מאז שאני בשכבה הבוגרת של השבט בוער בי להיות ראשגדית. שיגיע הרגע שמודעים לכל אחד את התפקידים שלו לשנה הבאה , אני הייתי באילת , אני יושבת בחדר ומחכה לשיחת פלאפון . ״קצב מתרגשת? , את ראשגדית ד׳, ואוו״.

זה הרגע שבו אמרתי, מבטיחה שלא תתחרטו אני יעניק לצוות מה שלא העניקו לי . ברגע זה הבנתי שיש לי כוח ביד , להשגיח על ארבע מדריכים, ללות אותם במשך שנת ההדרכה הראשונה שלהם. להיות אחראית על חניכי ד׳ והמטרה הכי גדולה שלי היא להרים אותם הכי גבוה שרק אפשר ולהיות שם בשבילם בכל שניה.

מהתקופה הקצרה שאני ראשגדית הבנתי שהשמיים הם הגבול, שאם רוצים משהו נלחמים עליו. הבנתי שאני פה בשבילם, שאני צריכה להיות, לתמוךֿ ולהעניק להם את כלי בהדרכה ולהיות שם בשבילם ובשביל החניכים. להיות ראשגד זו זכות, להיות ראשגד זה הכל. הבנתי - אני פה, אני ראשגדית , ואני, אני זו שתרים את המדריכים שקשה, אני ה כדי ללכת להם את הכלים, כדי לתת להם גב. הבנתי שיש לי כוח ביד, ומה שהכי חשוב, זה לאהוב להיות ראשגדית, ולהיות שם בשביל מי שצריך אותי.