שבט ארבל

הבית השני שלי ולעיתים גם הראשון. זה נגמר, נשאר עוד כמה פעולות אחרונות וזה נגמר, לכול החיים נגמר. הפחד לעזוב את שבט ארבל, המקום בו נתתי כול כך הרבה וקיבלתי כפול, המקום בו תמיד היה מופץ אנרגיה ושמחה גם ברגעים פחות טובים. שנתיים כיהנתי כחניכה בשבט ארבל, חניכה בין החמש הראשונות שהיו בשבט ארבל, ושלוש שנים בהם כיהנתי בשכבה הבוגרת (שכב"ג) של השבט-בהם הייתי שנתיים מדריכה ושנה ראשגדית ד' - ראש גדוד, אחראית על 5 מדריכי ד' וגדוד ד'. אלו היו שנים עם עליות ירידות אבל בעיקר נצרבו חוויות שלעולם אי אפשר לשכוח. החברים שלי מהצופים, המערך שיגרה שלי של שלישי שישי, הכול עומד להסתיים, החברים שלי בצופים כבר לא נתראה כול שלישי שישי, כבר לא נצחק על חניכים תוך כדאי פעולות, כבר לא נצחק בטיולים, וכבר לא נשיר מורלים ונעלה את שבט ארבל ללמעלה. שבט ארבל לא רק נתן לי כיף בשלישי שישי אלא נימשך איתי לכול יום לכול שעה ולכול מאית השניה בחיי גם מחוץ לפעולות. אז אני עוזבת את הצופים עם ראש מורם עם הרבה חוויות והרבה רגעים שלא אשכח עם אנשים שלא אשכח. אני מריצה בראש את כול הרגעים בצופים ואומרת תודה על כול רגע ושניה. כול דבר שחוויתי בשבט ארבל רק חישל אותי והעלה אותי. עם כול הכאב לעזוב את שבט ארבל ואת תנועת הצופים, אני שמחה, שמחה שחוויתי כול רגע שם, שמחה שניתנה לי הזכות להדרכה, שמחה על הזכות שניתנה לי להכיר מצבים שונים, שמחה על רגעים שהכרתי חברים ותרבויות שונות, ופשוט שמחה ומודה על כול רגע שחוויתי ונתתי מעצמי.

תודה שבט ארבל על שנתת לי להיות חלק גדול מהאימפריה שלעולם לא תיפול!